<h1>הרוקח סימן שט"ו</h1>
<h2>דף מב:</h2>
כהן טמא אין לו לטמאות עצמו יותר כדאמר בפרק שלשה מינין בנזיר תניא היה מטמא למתים אמרו לו אל תטמא אל תטמא חייב כל טומאה וטומאה, אבל בעוד שנגע במת ונגע במת אחר אינו חייב. וכתיב לא יטמא בעל בעמיו להחלו עד שעת מיתה, ומשמע בנזיר שאפילו גוסס אסור לכהן לילך שם.
וקיימא לן בפרק א' דקדושין אמור אל הכהנים בני אהרן בני אהרן אין מטמאין בנות אהרן מטמאות. ובת"כ אמרי' הכהנים ולא חללים כי חללים מטמאין, בני אהרן אפילו בעלי מומין ואפי' קטנים שמוזהרין הגדולים שלא יטמאו הקטנים לנפש. שבעה מתים הכתובים בפרשה כהן מטמא להם חובה במס' שמחות (פ"ד) מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח דחפוהו חכמים וטמאוהו בעל כרחו. כהן הדיוט מטמא לקרוביו אל יטמא לאחרים בו ביום, היה עומד וקובר את מתו עד שהוא עומד בתוך הקבר מקבר אחרים פירש הרי זה לא יטמא. מטמא כהן על הקרובים אפילו פסולין בנו ובתו אחיו ואחותו אפי' נתינין או ממז(יי)רין [חוץ] מי שיש לו מן השפחות ומן הנכריות. ספק אם הוא אחיו ספק בנו מתאבל ואונן ולא מטמא לו. כהן הדיוט שנטמא או שנכנס לבית הקברות לוקה ארבעים. נכנס למדור גוים מלקין אותו מכת מרדות. אין כהן מטמא על עצם כשעורה של אביו. אל יטמא כהן על אבר מן החי אפי' מאביו.
לה יטמא ולא ספק. בפ' נושאין על האנוסה מי שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים ונשאת וילדה ואין ידוע אם בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון היו לה בנים מן הראשון ומן השני ושניהם כהנים אינו מטמא לא על בנים ראשונים ולא על בנים מן השני וכן הם אין מטמאין עליו דשמא אחיהם הוא מן האם. לה יטמא ולא על אחרים עמה. שלא יאמר הואיל ונטמאתי לאבא אלך ואלקט עצמות פלו' בידי זהו שכבר פירש שאינו נוגע לאביו שאלו לא פירש שהיה מחובר לא היה חייב כדאמרינן בנזיר פרק ג' [מינין] נזיר שהיה לו מת מונח על כתיפו והושיטו לו מת אחר יכול יהא חייב ת"ל ולא יחלל יצא זה שמחולל ועומד. והא דתנן היה מטמא למתים ואמרו לו אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת ומתרץ כאן בחבורין כאן שלא בחיבורין. ובפרק אין מעמידין כי בעודו מחובר למת מטמא ז' הנוגע בו טומאה שלא בחיבורין טומאת ערב. ובפ"ד באבל רבתי היה עומד וקובר מתו עד שהוא עומד בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר. פירש הרי זה לא יטמא. נטמא בו ביום ר' אליעזר מחייב ור' עקיבא פוטר. נטמא לאחר אותו היום הכל מודים שהוא חייב שסותר יום אחד. בירושלמי פרק ג' מינין יצא מבית הקברות ונכנס ר' טרפון פוטר ור' עקיבא מחייב. אמר ר' עקיבא חילול זה מוסיף על חילול אמר ר' עקיבא כשהיה שם טומאת ז' פירש טמא טומאת ערב יצא ונכנס טמא טומאת ערב. אמר לו רבי טרפון כל הפורש ממך כפורש מחייו. והא דאמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיט לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב זהו אחר שפירש ממנו נגע במת אחר.
<h2>דף מג.</h2>
הא דאמר מטמא אדם לאשתו כשרה ולא לפסולה גרושה וחלוצה וזונה. לא בזמן שפירש מדרכי ציבור שאם פירש מדרכי ציבור הרי הוא חולין אינו עובד ואינו נושא כפיו. חזר הרי הוא עובד ונושא כפיו. באבל רבתי עד מתי הוא מטמא לו ר' מאיר אומר כל אותו היום אפילו נסתם הגולל ר' שמעון אומר עד ג' ימים ר' יהודה אומר משום ר' טרפון עד שיסתם הגולל. מעשה שמת בן יהוצדק בלוד ובא ר' יוחנן אחיו מן הגליל מאחר שנסתם הגולל ובאו ושאלו לחכמים ואמרו אל יטמא אלא פתחו לו צד קבר ויראה. הרי למדנו שאין מטמא עד שיסתם הגולל אפילו אחר כמה ימים מטמא כל זמן שלא נסתם הגולל. ולמדנו שכהן אינו מטמא לנפל כיון דבשילהי פרק מילה (דף קל"ו) פסק כרשב"ג כל שלא שהה ל' יום באדם ספיקא הוי ואינו מטמא בתוך ל' לולי דקים ליה שכלו לו חדשיו. ואינו מטמא לקרובי האם שאינו יורש בפרק יש נוחלין. ובמקום שנטמא למת מצוה אינו מושך את ידו עד שיבאו נושאי המטה וחילופיהן. אבל לכתחלה אם יש אדם אחר עמו אינו מטמא. וכהן שפירש מדרכי ציבור כל זמן שלא חזר הרי זה חולין, אבל עשה תשובה חוזר לקדושתו כדתנן בפ' מומין (מ"ה ע"ב) כהן שנשא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה נודר ועובד יורד ומגרש. והא דתנן בפרק אין עומדין (ל"ב ע"ב) כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו בשלא עשה תשובה אבל עשה תשובה ארחץ בנקיון כפי ואסובבה. בירושלמי פ' הנזקין שלא תאמר איש פלו' שופך דמים והוא מברכני אומר הקדוש ברוך הוא וכי הוא מברך ולא כתיב ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם זהו כשעשה תשובה. ואמרינן במנחות (ק"ט ע"ב) כהן שעבד ע"ג ושב רב נחמן ורב יהודה אמרי קרבנו ריח ניחוח. ובפרק שלשה מינין בנזיר [מ"ג ע"א] גוסס (עובד) [עובר] כהן משום להחלו.
<h2>דף מג:</h2>
כהן גדול ונזיר מטמא למת מצוה שנמצא. ותניא לא יטמא בעל בעמיו בזמן שעמיו שם אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה. מי ששמע שמת לו מת או בשורה רעה מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם דיין האמת. ואמרינן בברכות בפ' הרואה (ס' ע"ב) לא נצרכה אלא לקבולי מאהבה, ואין לומר מה אוכל לעשות כדמשמע בבבא קמא (דף ל"ח), ואמרינן בפ' בתרא דקדושין מה יתאונן אדם חי על מדותיו של הקב"ה גבר על חטאיו דיו שהוא חי.
מצא מת מצוה מטפל בו וקוברו. לעולם הוא מת מצוה עד שיהא שם כדי נושאי המטה וקובריה. נזיר וכהן יטמא נזיר ואל יטמא כהן שכהן קדושתו מרחם וקדושתו לעולם וישראל נזיר אין קדושתו מרחם ואין קדושתו לעולם אלא קדושת שעה. כהן מותר ליכנס בבית א"י שיש בו מת א"י רק שלא יגע במת כדאמר בפ' הבא על יבמתו (ס"א ע"א). כהן אין לו ליכנס תחת אהלו של מת ישראל, ואם יש בבית מת אחד ופתוח אותו בית בפתח לבית אחר אסור לכהן ליכנס בבית האחר כדמשמע בפ' בתר' דמגילה (דף כ"ו) גבי כנישת' דרומאי. ואפי' אילן המיסך לארץ או אבנים יוצאות מן הגדר הוי כאהל כדאמר במ"ק (ה' ע"ב) שוכבות ופרצות. בית שיש שם מת ופותח חלון טפח מבית לבית כל הבתים נאסרו ליכנס לכהן, ואם חלון נסתם בעצים ובאבנים דבר שאין מקבל טומאה איפסיקא טומאה ואינו מביא טומאה מבית לבית. באבל רבתי איזהו מת מצוה כל שצווח ואין בני העיר שומעים קולו אבל אם היה צווח ובני העיר שומעין קולו אין זה מת מצוה. ירושלמי דנזיר פ' כהן גדול איזהו מת מצוה כל שהוא צווח ואין בני העיר באין באו בני העיר הרי זה מושך את ידו, עד היכן עד כדי נושאו וחילופיהן וחילופי חלופיהן כשאין צריכין לו אבל צריכין לו לא ברא, כשאין מכירין אותו אבל היו מכירין לא ברא, בשאין כבודו לכן אבל כבודו לכן לא ברא, והנשיא כבודו לכן. מהו שיטמא כהן לכבוד הנשיא כד דמך ר' יהודה הנשיא אכריז ר' ינאי ואמר אין כהונה היום. כד דמך ר' יודן נשיא בר בריה דר' יודן נשיא דחף ר' חייא בר בא לר' זעירא בכנישתא דגופתא דציפורין וסאביה. כד דמכת נהורייא אחתיה דר' יודן נשיא שלח ר' חנניה אחר ר' מנא ולא סלק אמר לו מה בחייהן אין מטמאין להן כל שכן במיתתן, א"ר ניחא במיתתן עשו אותן כמת מצוה. מהו שיטמא אדם לכבוד רבו ר' מני זעירא דמך חמוי והוא הוה חמוי והוא הוה רביה שאל לר' יוסי ואסר ליה. שמע ר' אבא ואמר יטמאו לו תלמידיו ואכלו בשר ושתו יין אמר לו ר' מנא חדא מן תרתי לא פלטי לכון אם אבלים אתם למה אכלתם בשר ושתיתם יין ואם אין אבלים אתם למה נטמאתם. הרי כל שקורין מת מצוה כל שאין לו עוסקין לפי כבודו הכל לפי מה שהוא אדם. ובפ' המגרש מטמא לאשתו קטנה אע"ג דמדאורייתא אינה אשתו כיון דירית לה ולא ירתי קרוביה קרי ולא עני לה הוי כמת מצוה. והא דאמר בירושלמי עד כדי נושאי המטה בשכבר נטפל לו קודם שבאו בני העיר ואינו מושך ידו עד שיבואו כדי נושאי המטה, אבל לכתחלה אין מיטפל לטמא אם יש אחר עמו דתנן כהן גדול ונזיר יטמא נזיר ואל יטמא כהן מאחר שאפשר על ידי אחר אבל אם אי אפשר ליקבר על ידי אחר אמרינן בפ' שלשה מינין (דף מ"ג) כיון דקאזיל באורחא כמי שאין לו קוברין דמי.
לה יטמא ואינו מיטמא לאיבריה הפורשים ממנה מחיים. פי' לה מטמא לאחר מיתה ולא לאיבריה הפורשים ממנה בחייה. אבל מיטמא על עצם כשעורה בתחלה וכל שכן לאבר מן החי, בין לרבי יהודה בין לתנא קמא לית להו הא דאמר רב חסדא בנזיר בפ' שלשה מינין בנזיר (מ"ג ע"ב) נקטע ראשו של אביו אין מטמא לו לא בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר. מסיק בגמרא לרבי יהודה הא לאבר מן המת מטמא לכתחלה וחוזר על עצם כשעורה אם כבר נטמא לאביו או לאבריו וחסר עצם כשעורה אעפ"י שפירש חוזר ומטמא לעצם כשעורה אם נזדמן לו קודם טבילתו, אבל לאחר טבילתו חשוב הוא כמו בתחילה, וכשנזדמן לו קודם פרישתו אפי' במת אחר היה יכול ליטמא. והא דאמרינן בגמרא דאינו מטמא אלא לרוב בניינו ולרוב מניינו ולשדרה ולגלגולת הא לאבר אחר אינו מטמא הא רבי יהודה בי רבי אליעזר בן יעקב דתני לה סבר בהא כר' יהודה דמטמא לאביו אפילו שהוא חסר ועדיפא מר' יהודה דר' יהודה מטמא אפילו באבר אחד ולר' אליעזר בן יעקב דווקא ברוב בניינו וכו'. בירושלמי בפ' כהן גדול ר' יהושע אומר אין אדם מטמא על האבר מן החי של אביו אבל מטמא הוא על העצם כשעורה מאביו רבי יהודה אומר כשם שאדם מטמא על עצם מאביו כך הוא מטמא על אבר מן החי הוא לדבריו דר' יוסי אמר' לדבריך שאתה מתירנו על עצם כשעורה התירנו לטמא גם לאבר מן החי. הניח כחוט השערה דאמרי' בפר' העור והרוטב (דף קכ"ז) דלא חשיב אבר מן החי עד שתפול. תנא באבל רבתי נפשי בכפי תמיד ותורתך לא שכחתי. בפרק אמרו לו אבר המדולדל באדם טהור.
<h2>דף נד:</h2>
ואמרי' בתורת כהנים שהכהן מוזהר על דם המת ברביעית וכל הטומאות הפורשות מן המת ותנן בנזיר בפ' כהן גדול (דף מ"ט) על אלו טומאות הנזיר מגלח על המת ועל כזית מן המת וכזית נצל פי' בשר נימוח ועל מלא תרווד רקב ועל הגלגולת ועל אבר מן המת ועל אבר מן החי שיש עליו בשר כראוי ועל חצי קב עצמו' ועל חצי לוג דם, ובמס' שמחו' כל טומ' מן המת שהנזיר מגלח עליהן כהן סופג עליה את ארבעים. וחרב הרי הוא כחלל וכן משמע בפ' א' דאהלות גבי שפוד שהוא תחוב בבית וכן במס' נזיר בפ' כהן גדול (דף נ"ג) גבי וכל אשר יגע על פני השדה חרב הרי הוא כחלל וצריכין כהנים ליזהר מחרב שנטמא במת. ויש שחולקין דווקא טומאות הפורשות מן המת נקט ואע"ג דחרב כחלל לא הוזהרו, דדווקא הפורשות מגופו של מת למעוטי גולל ודופק ואע"ג דקרי' פ' העור והרוטב (קכ"ו ע"ב) פורשות מן המת הוא הדין מתכות.
במסכת סוטה (מ"ד ע"א) מת בבית סתום אסור לכהן ליקרב בתוך ד' אמות. מת תופס ד' לטומאה כשהוא בקבר, אבל כשהוא במטה שמוציאין אותו ובעת צידוק הדין מעמידין אותו אינו תופס דאין שם קביעותו. ואדם שנפל ונשבר המפרקת ורוב בשר נחתך עמו אף על פי שיש בו נשמה ועדיין הוא חי מוזהר כהן עליו מלטמא ואמרינן בפרק א' דשחיטת חולין (דף כ"א) אמר זעירי נשברה מפרקת ורוב בשר עמו מטמא באהל. וכן קרעו כדג מגבו וכן עשאו גיסטרא לאדם או ניטלה ירך וחלל שלו אם רבוץ ונראה חסר מטמא באהל, אבל גוסס אינו מטמא עד שתצא נפשו ואפילו מגויד או שחט בו שנים או רוב שנים אינו מטמא. ואסור לכהן לילך לבית הקברות דקבר נמי מטמא דכתיב או בקבר ואפילו בית הפרס שנידש בה קבר עד מאה אמה אסור לכל רוח. כהן שאין לו דרך לילך כי אם דרך בית הקברות אסור אבל דרך בית הפרס מותר כדאמרי' בפרק ג' דברכות (דף י"ט) מדלגין היינו על גבי ארונות, והולכים ליריד של גוים בחוצה לארץ וחו"ל כך מטמא כבית הפרס, וכן ללמוד תורה ולישא אשה כיוסי הכהן שהלך אחרי רבו לציידן. אשת כהן מעוברת מותרת ליכנס באהל המת דספק ספיקא הוא דשמא נפל הוא או שמא נקבה היא. אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה. ואינו מיטמא לאשתו פסולה אבל אם אביו או אמו או אחיו ואחותו ובנו ובתו ממזרין מיטמא להן חוץ מאחיו או בנו ובתו שנולדו משפחה כנענית או נכרית אין מטמא להן. וכהן צריך לנהוג בקדושה דכתיב קדושים תהיו וקדשתו. וקבלתי מאבא מורי רבי יב"ק ב"ר משה ז"ל דכהן אין מוזהר על כל כלי מתכות אם נוגעות במת או אם היו באהל המת דאמר בתורת כהנים אמור אל הכהנים לנפש לא יטמא אין לי אלא מת מניין לרבות את הדם וכו' עד מנין לרבות כל טומאות הפורשות מן המת וכו', דווקא פורשות מן המת נקט ולא נקט הבאות מן המת. וממורי ר' יהודה ב"ר קלונימוס בר מאיר ז"ל קבלתי מדאמר בספרי בפרשת פרה ובפרשת מדין בחלל חרב לימד על החרב שמטמאה טומאת שבעה והנוגע בה טמא טומאת שבעה, ולא קתני המאהיל עליה מטמא טומאת ז' ש"מ הנוגע בה כנוגע במת עצמו אבל לא לאהל. מיהו כהן אינו חייב מלקות אלא על הטומאות הפורשות מן המת כדאיתא בתורת כהנים ולא על כלי מתכות כי אם על השדרה והגלגולת ורוב עצמו' ורביעית דם וכזית מן המת והאיברים זה הכלל כל שהוא בלא יבא ונפש מוזהר עליו אבל גולל ודופק אעפ"י שמטמא באהל וחרב שהוא כמת אינו נפש ואינו מוזהר עליו. וזרקתי עליכם מים טהורים.
